* מאת: עו"ד פכטר אברהם
משפט סולימן אל עב'ד, יש ללמד בכל הפקולטות למשפטים בארץ ואולי גם בחו"ל. יש בו את כל המשפט הפלילי, על רגל אחת, עם כל התקלות והבעיות.
עיוות דין, תקלה מערכתית, חקירה רשלנית, חד צדדית מגמתית, הודאה שהוצאה במרמה ובלחץ. אטימות מערכת החקירה, הודאות סותרות, תיאור הקרבן בצורה לא נכונה, שחזור מאורגן ולא חוקי, הצבעה על הסתרת הגופה - שהתברר כלא נכון. כל פריט בנפרד, או בצירוף מספר פריטים או כולם ביחד וכל אחד לחוד - מספיק כדי לעורר "ספק סביר" - בדבר אשמתו של הנאשם סולימן אל עבד. יתירה מכך, הפריטים הנ"ל מהווים גם תשתית "למשפט חוזר", כפי שדורשים פרקליטיו - למרות גלגוליו הרבים של התיק האומלל הזה.
מבחינה משפטית - אין כל מניעה בכל שלב גם אחרי 30-20-15 שנה לבקש "משפט חוזר", גם אם בעבר כבר היה "משפט חוזר" והאיש הורשע פעם נוספת. כמובן - שהדבר דורש תשתית וביסוס של ראיות חדשות איכותיות בעלות משקל כדי לשנות את הכרעת הדין.
במקרה של סולימן - התחקיר המקיף של מעריב הוא בהחלט בסיס איתן לבקשה מחודשת בשל הגילויים החדשים שבו, וסתירת הממצאים שהביאו להרשעתו בכל הערכאות.
יש לציין ולהדגיש: בכל הערכאות המשפטיות, מחוזי, עליון - לא היתה הסכמה פה אחד בין השופטים, תמיד ברוב דעות, ובמקרים אחדים אפילו היפוך בסעיפי ההרשעה.
לדוגמא: בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשלב א' שני שופטי ההרכב היו בעד זיכוי ושופט אחד בעד הרשעה. יום לפני מתן פסק הדין של זיכוי השפיע שופט המיעוט, ע"י לחץ פיזי מתון, צעקות, ריב, איומים על אחד השופטים לשנות דעתו ל"אשם" וכך יצא שסולימן הורשע ברצח + אונס ברוב דעות. זה כשלעצמו מקרה חריג יוצא דופן שמבסס ביטול ההרשעה.
יש להבין - ויכוחים בין השופטים זה דבר לגיטימי, פורה ורצוי וקורה תדירות, אבל לחץ, צעקות, איומים כדי לשנות עמדה, זה פסול, זה מפחיד, זה דורש פסילה.
יתירה מכך - באחד מגלגוליו של התיק בעליון הוא הורשע באונס וזוכה מהרצח. הרשעה מעין זו - מנוגדת להגיון המשפטי ולעובדות כתב האישום שהיו - הרוצח של חנית קיקוס ז"ל הואשם באונס ורצח כמקשה אחת. זיכוי מרצח - צריך להביא אוטומטית זיכוי מאונס. אלא אם בית המשפט קובע - דבר שהוא לא עשה כי היו שני אנשים, אחד רצח ואחד אנס.
כפי שציינתי לעיל - זהו משפט שבו התרכזו כל האלמנטים של המשפט הפלילי ולצידם כל התקלות האפשריות במערכת אכיפת החוק.
המשטרה:
חיפשה ומצאה את המטבע מתחת לפנס ומצאה אותו בדמות בדואי עם פיגור חברתי סביבתי, שתוך הפעלת לחץ ותרגילי חקירה, מסר הודאה על רצח אונס והסתרת הגופה באתר הפסולת דודאים - דבר שהתברר כלא נכון.
החשוד, סילימן, מסר מספר הודאות למשטרה, הסותרות אחת את השניה ואת העובדות והממצאים בשטח כולל תיאורה השגוי של הנערה חנית קיקוס ז"ל.
כיווני חקירה, חדשים אלטרנטיביים, לא נבדקו ולא נחקרו בצורה יסודית.
החגיגה והסיפוק, מהעובדה שהאיש הודה ושחזר (גם השחזור בעייתי), סינוור אותם והם ננעלו על האיש כמו רוטוויילר שנועץ את שיניו בקרבן ולא עוזב.
הפרקליטות:
לא היתה מספיק ערה, דומיננטית, עקבית ואמיצה כדי להצביע על כל הכשלים ו"החורים השחורים" הרבים במסכת הראיות, לא לפני המשטרה ולא לפני בית המשפט.
מהתקשורת עולה שהתביעה בתיק סולימן בקשה לשחרר את האיש - לאחר שגופתה של חנית קיקוס ז"ל נמצאה - 8 ק"מ מאתר דודאים בציר נסיעה אחר מזה שהצביעה עליו סולימן בהודאתו ובשחזור.
פרקליטת המדינה דאז, הגב' דורית ביניש (כיום נשיאת בית המשפט העליון) התנגדה, החזירה הכדור לבית משפט, וזה כאמור הרשיע אותו ברצח + אונס ברוב דעות כמפורט לעיל.
לדעתי היה על הפרקליטות והתביעה בתיק, לגלות אומץ לב משפטי וציבורי ולשחרר את האיש מכלאו - ולדרוש מהמשטרה המשך חקירה בנושא.
להזכירכם - כבר היו בעבר מקרים דומים.
בית המשפט:
כפי שציינה השופטת (בדימוס) הגב' בן-פורת לפי העובדות שהובאו לבית המשפט - ההרשעות בכל הערכאות סבירות, שהרי השופטים, מחליטים ע"ס העובדות והראיות שבפניהם בלבד.
אבל - השופטים כמשפטנים מובהקים ומקצועיים לא צריכים להיות מובלים, בצורה עיוורת, ע"י המשטרה והפרקליטות, ואם יש בליבם ספקות, יש נתונים ועובדות שלא תואמים את פאזל הראיות שמביא למסקנה חד משמעית על הרשעה - אסור להם להכריע על עבירות כה חמורות כמו רצח ואונס, אם אין וודאות של 120%.
הציבור, מצפה משופטי ישראל - להיות המחסום האחרון, השקול, המקצועי לפני כל הרשעה גדולה קשה או קטנה.
נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דאז - ומבקר המדינה דהיום, מיכה לינדנשטראוס, כתב שני ספרים בנושא, תוך מחקר השוואתי, על "חזקת החפות" - ו"הספק הסביר", והגיע למסקנה, המצערת, ששני העקרונות הנ"ל לא חלחלו למערכות אכיפת החוק בישראל בצורה מספקת.
האם הרוצח של חנית קיקוס ז"ל מסתובב חופשי, יתכן מאד? האם יש מקרים נוספים נוסח אל-עב'ד בבתי סוהר - חוששני שכן! אם ניקח בחשבון את המקרים הידועים של משפטים חוזרים בהם זוכו אשמים לאחר שנים של סבל, עגמת נפש, נידוי חברתי, משבר אישי משפחתי וחברתי, נוכל להבין אולי, מה עבר עליהם.
ניקח לדוגמא: את עמוס ברנס - הורשע ברצח זוכה במשפט חוזר לאחר שנים. נאשמי פרשת "כנופיית מע"צ" כפי שכונתה ע"י המשטרה זוכו אחרי שנים בכלא בליווי פיצויים לאחר שקצין משטרה שמצפונו הציק לו - התוודה לגבי צורת החקירה. זיכוי נוסף לאחר שנים - הוא של משה זגורי, מרצח חלפן כספים בשנת 1988, ויש מקרים נוספים.
מערכת המשפט איננה חסינה בפני טעויות ושגיאות, גם המשטרה, הפרקליטות והשופטים יכולים לטעות, להיות מובלים לכיווני חקירה ומסקנות לא נכונות. ע"י עדי שקר, עדי מדינה, מדובבים שעושים את רצון אדוניהם, מעוותים עובדות ושמועות לרבות בידוי ראיות.
אבל כל אלה, אינם תשובה הולמת, לשאיפה שלנו למשפט צדק - או לפחות לעשיית צדק.
בחוק לשכת עורכי דין הסעיף הפותח הוא שעל עורך דין לעזור לבית משפט לעשות משפט, כלומר: צדק הוא בבחינת שאיפה של מי שמגיע להיכל המשפט, הוא עניין סובייקטיבי ונמצא בעיני המתדיין יותר מאשר בעיני השופטים.
הפתגם הישן: - שאין בפני השופט אלא את מה שרואות עיניו" - ממצה ומבדיל בין עשיית צדק לעשיית משפט.
כאשר השופטת העליונה לשעבר הגב' בן-פורת כותבת בחוות דעתה הארוכה והמנומקת, שעל סמך העובדות שבתיק אל-עב'ד, גם היא היתה מרשיעה אותו, אין לבוא אליה בטרוניה, כך פעולת המערכת מזה שנים, כך מאפשר החוק הקיים (שחייבים לשנותו), להרשיע אדם, גם אם טוען וזועק שהוא זכאי.
אבל השופטת גם אומרת בין השיטין, אילו היו בפני בית המשפט אותן ראיות ועובדות שנתגלו בתחקיר מעריב, התוצאה היתה שונה ומכאן המלצתה למשפט חוזר נוסף - מעניין ומשאיר מקום למחשבה.
אבל עד שיתקנו את החוק, המערכת חייבת לפעול אחרת, זה מתחיל מהמשטרה, הפרקליטות והשופטים.
הציבור רואה בבתי המשפט ובצדק - את המחסום האחרון והאיתן לשלטון החוק, למנוע עיוות דין, אי צדק, עוולות שלטוניות ומוסדיות. האזרח מצפה ששופטים מקצועיים ומנוסים בעלי יושרה, ידע, מיומנות, יזהו את הפגמים, התקלות, הקומבינות, השקרים של העדים, ולא יפלו למלכודות של חנפנות, התרפסות סגירת חשבונות אישיים, ומילוי מצוות שולחיהם, אם זה משטרה, כמו עדי מדינה או מדובבים, ואם זה גם בתחום האזרחי.
אך, רצון ושאיפה מחד ומציאות מאידך, מי שמכיר מלווה ובודק את התיק לפני המשפט המשטרה והפרקליטות - חייבים בהשקעת עבודה רצינית, להיות בטוחים ע"ס ניסיונם, תחושתם המקצועית, שהאדם אכן אשם לפני שהוא מגיע לבית המשפט. תובע שמרגיש במהלך המשפט שנעשה עיוות דין או עלול להיווצר, עליו לעשות מעשה וכבר היו דברים בעבר, שמשפטים הופסקו ונאשמים זוכו או שוחררו, לאחר שהתביעה מיוזמתה או מקבלת חומר נוסף וחדש מהמשטה או מהסנגוריה - חזרה בה מהאישומים. חלק גדול מהפתרון - נעוץ בתיקון החוק, לפיו לא ניתן להרשיע אדם בעבירת פשע - ללא ראייה מסייעת חיצונית.
אין להרשיע אדם - ע"ס הודאתו אם אין לה סיוע מלא וחיצוני ובלתי תלוי - מצב שלא קיים כרגע.
יש להניח שאם היו מופעלים כל מנגנוני הבקרה או חלקם, שציינתי לעיל במשטרה, בפרקליטות ובבית משפט, סולימן אל-עב'ד לא היה מורשע ברצח/אונס והיה מזוכה מזמן.
אבל עדיין לא מאוחר, גם צדק שמגיע באיחור - עדיין נחשב כצדק.
המסקנה של השופטת בן-פורת שיש לקצוב את העונש פעם נוספת, בליווי הערה שיש מקום למשפט חוזר נוסף, היא מעודדת ולמעשה הוכחה כי נעשה כאן עיוות דין, המחייב משפט חוזר עם ציפייה לזיכוי. חוות הדעת המנומקת אמנם מגינה על המערכת והשופטים לאור המצב המשפטי הקיים, אבל גם לדעת השופטת הוא לא תקין ודורש שינוי.
ההצעה שהרשעה ברצח - תהיה רק פה אחד ולא ע"י רוב דעות, ראוייה לעיון - לגבי עבירת רצח בלבד. לדעתי אין להחילה על עבירות קלות מרצח בסולם הענישה.
אבל לזכותה של השופטת בן-פורת, צריך להוסיף, כי היא קראה בעיון, כנראה, את תחקיר מעריב שבו הוצגו אפשרויות נוספות וזוויות ראייה חדשות שנחקרו וכאלה שעדיין לא נחקרו - כאשר המליצה על קציבת העונש ומשפט חוזר.
הפרשה של אל-עביד, יש בה אלמנטים שווים ומקבילים מפרשת עמוס ברנס. גם שם נעשתה חקירה חיצונית, ע"י קצין משטרה בדימוס, שהציגה שגיאות רבות שנעשו בחקירה המשטרתית ובבתי משפט, ומאידך גם אפשרויות נוספות. הלחץ הציבורי והמשפטי נשא פרי כאשר שופטת בית המשפט העליון דאז, הגב' דליה דורנר החליטה על משפט חוזר שאחריו בא הזיכוי.
מסקנה - לחץ ציבורי, תחקיר עיתונאי מעמיק, לחץ משפטי של משפטנים שאיכפת להם, יכול לפתוח דלתות להביא לשינויי חקיקה, ולעשיית צדק ומשפט.
ולמי שמתעניין בסוגיות משפטיות נדירות וחריגות - נמצא עניין בספרו של ג'ון גרישם (עורך דין במקצועו), בספרו "חף מפשע" - סיפור אמיתי על רצח ואונס נערה, הרשעה בליווי עונש מוות ומאסר עולם ולשני בחורים חפים מפשע - שזוכו כליל אחרי מאבק משפטי ממושך - נקודות למחשבה.
הערות לסיום:
א. בתקשורת פורסם שיש קציני משטרה ואחרים שחושבים שסולימן הוא הרוצח. יש לומר להם: ההודעה חייבת לבוא עפ"י עובדות + ראיות חוקיות שאין לגביהן ספקות ולא עפ"י הרגשת בטן הערכה או התרשמות.
ב. הצעתי - לסולימן אל עב'ד - קבל הקלה/חנינה, צא מהכלא אחרי 15 שנה והמשך במאבק המשפטי כאדם חופשי. זה יותר קל יותר ענייני ולא פחות מרשים.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
